דמיון


נזכרים באהבה

בשוכבי על משכבי ואת עולה בדמיוני,

שרועה לצידי,

חודרת לתוך הים בעיניי,

זרועותינו חבוקות, יוצרות אין סוף.


גון עורך הלבן,

כשלג ראשון על פסגת הר טמיר,

מאיר את העלטה הסובבת.


הבעירה שבתוכנו

מחממת חדר ביום חורפי.


כשלשוני לאורך גופך המתכווץ,

מרגיש את תשוקתך הגוברת.


נמתח, כשחופן את מחמדיך בכפות ידיי.

מרגיש אהבה במגע שפתותיי הנושקות בתוכך.

טיפות גן העדן כטל יורדות בקצב אנחותיך,

יודעים ריגוש כאהבה ראשונה

ונהנים כבאחרונה

עמירס