החופש להיות אני

כרמית ברעם

חופש

בעוד כשבועיים יסתיים החופש - "החופש הגדול". צורות רבות היו לו לחופש הזה – תלוי את מי תשאלו. כל אחד חווה אותו בדרך אחרת ובחר לעשות בו דברים אחרים.

החופש מזמן לנו אפשרות להתבונן על ילדינו בדרך שאינה מתאפשרת בשיגרת השנה .

נווכח לראות את הייחוד של כל אחד מהם ואת ההתייחסות האינדבידואלית שלהם לחופש. בקליניקה ראינו כיצד ישנם צעירים שהמעבר לחופש משפיע עליהם פיזית ורגשית. אוהבי המסגרת הנוחה והמוכרת, יחוו תפיסות של שרירי הצוואר, יגיבו למעברים מחום לקור ולמזג האויר היבש בדימומי אף, יחוו כאבי בטן מסוגים שונים או פשוט יעדיפו להרבות בשינה "עד יעבור זעם". לכל אחד מאיתנו יש את דרך ההתמודדות שלו ולילדים במיוחד יש את יכולת ההקשבה הגבוהה, שבמידה ואנו מאפשרים לה להתקיים, מביאה להתנהלות המדוייקת ביותר עבורם. השבוע שמעתי הרצאה מרתקת על כך שבתקופה הנוכחית אנו ממעטים לתקשר מילולית ולפתח שיחות אחד עם השני ובמקום זה מנהלים מערכות יחסים בטקסטים, מיילים, רשתות חברתיות ומסרונים. ההרצאה דיברה על כך שהעדר קשר העין, מגע, תחושת האנרגיה של האחר, בעצם פוגם ביכולת שלנו להביע את עצמינו, להביע את אשר על ליבנו בצורה אותנטית אל האחר. אנו זקוקים להערכה אמיתית ולקשר עין על מנת לייצר תחושת שייכות. החלפת הצורך הבסיסי הזה בקבלת לייקים או שיתופים מייצרת תחושה של ריקנות פנימית ואינה מהווה תחליף הולם לקשר האנושי. החשיבות המכרעת של ההבעה והבאת ה"אני" לידי ביטוי, קשורה באופן ישיר לתחושת הערך העצמי שלנו כאינדבידואלים בתוך חברה מגוונת. האפשרויות המגוונות שקיימות היום לתקשורת, יוכלו לאפשר לנו להגיע למספר רב של אנשים, אך רק במידה ויהיה בהן שימוש בצורה מאוזנת, נוכל להפיק מהן את המיטב מבלי לפגוע בהוויתינו. כשאנו מתבוננים בילדינו נוכל להבחין מגיל צעיר מאוד בייחוד שלהם. כל ילד הוא מתנה להוריו וכל ילד מביא איתו מתנה לעולמו, אל לנו לחשוב שיש לנו בעלות עליו. חופשי לרצונותיו ולבחירותיו. כל שעלינו לעשות הוא להיות הפנס שמאיר את הדרך להתוות גבולות בטוחים שבתוכם יוכל להתנהל בחופשיות ולהביע את הייחוד שלו בעולם הזה. ילדים שנאלצו להכנע לתכתיבי חברה וסביבה, יגדלו להיות מבוגרים מרצים. הם יתנצלו כאשר יסטו מן התלם, אותו התלם שסללו עבורם אחרים. התחושות החזקות שילוו אותם הם ריקנות פנימית, ניתוק ובדידות, תחושת הגעגוע התמידית לגרעין ההוויה שתלווה אותם, עלולה לגרום להם להתקפי זעם או חרדות. בשנים עברו, הרבה לפני התקשורת הסלולרית, אני זוכרת שלקשר המיוחד הכמעט תלפתי בין ילדים לאמא, היינו קוראים "חוש שישי". שיעשע אותנו בכל פעם שאמא הייתה מכינה מרק מסוים מבלי שביקשנו והייתה אומרת – "הרגשתי אתכם". הרגש המיוחד הזה עדיין קיים ונמצא. דמות מרכזית המטפלת בילדים, תמיד תהיה מחוברת ברבדים עמוקים יותר, וככזאת תהיה לה את היכולת להקשבה פנימית לצרכי הילד. מקרה מיוחד מאוד קרה בקליניקה כאשר אמא מחוברת מאוד הרגישה שמשהו אינו כשורה אצל בתה. הרגעות הרופאים לא הועילו והיא התעקשה על בירור מעמיק יותר בכדי לקבל אבחנה. העירנות שלה סייעה בקבלת מענה מיידי ומדויק לבעיה שיכלה להיות הרבה יותר חמורה. לכן תמיד כאשר אתם מגיעים לטיפול, או לביקור במרפאה עם ילדיכם ואתם חשים מבפנים דבר מה, אל תהססו לבטא אותו. את ההקשבה, הקשר והתקשורת הרב מימדית שלנו עם סביבתינו ובמיוחד עם ילדינו, כדאי שננסה לשמר ולהעמיק. בחיבור שלנו אנו מאפשרים להם להתחבר, בקיום שלנו אנו מאפשרים להם להיות קיימים וקשובים לפנימיותם. אלה הם היסודות לבטחון העצמי שלהם ולקבלת הייחוד שלהם והבאתו לידי ביטוי בעולם.

תרגיל אישי: בהמשך לטור הקודם, בשבוע החולף החלטתי לעשות ניסוי קטן. בכל פעם שהייתי צריכה לקבל החלטה או לתת תשובה, במקום להקשיב לקול הראשון שעלה, המתנתי לקול עמוק יותר שיגיע. הופתעתי עד כמה המרחב החדש איפשר לי לחוות מקומות של חופש תודעתי שנתנו לי הרגשה ראשונית ומעט ילדותית. מזמינה אתכם לנסות .. שנמשיך להיות החופש שאנו מבקשים בחיינו בריאות, שמחה וקלילות לכולם. שבת מבורכת


תודה רבה שהקשבתם,

כרמית ברעם,