רגע לפני שהתחיל

כרמית ברעם

נסיעה

   השבוע בדרכי לסדנת הכתיבה עברתי חוויה מעניינת. כהרגלי התכוננתי לנסיעה ארוכה במידה, אך לא ארוכה מידי ויצאתי לדרכי. כפי שקורה לרוב בנסיעות לתל-אביב וכנראה בימי ראשון אחה"צ, היה שינוי בתכניות. נסיעה שהייתה אמורה להיות 50 דקות הלכה והתארכה תוך כדי תנועה. נסיעות אינן חביבות עלי במיוחד

יש משהו בדריכות על הכביש שמייגע עבורי. לפתע חלפה במוחי מחשבה שיש כאן הזדמנות. הזדמנות למה??

שמתי לב שבשל הנסיעה בכביש המהיר והדריכות הגבוהה, המנח של הגוף היה דרוך, כתפיים גבוהות מהרגיל ומתח בשרירים. ברגע שהבחנתי בכך נשמתי עמוק וכמו החזרתי כל דבר למקומו. הרגשתי נינוחה ושלווה יותר. הנסיעה המשיכה ונכנסתי למרכז תל אביב. שוב חזרה לה הדריכות רק שהפעם זכרתי להשאיר את הגוף נינוח ורק הראש היה עירני יותר למתרחש. טוסטוסים מכאן ומשם, צפירות, צבעים, המון אנשים והמולת רחוב – עיר. מאחר וגדלתי בעיר וחייתי בה שנים רבות, זה לא היה לי זר אבל בהחלט הרגשתי מוזר. אני באה מיישוב קטן שמתנהל כמושבה, קיים בי שקט רוב שעות היום, הנוף שאני רואה ירוק ברובו וטבעי. ההבנה שהדרך מתארכת בהרבה מהמשוער איפשרה לי להרהר. אף פעם איני יודעת מראש על מה אכתוב, בטח לא בטור חגיגי לראש השנה. עלתה מתוכי המילה מתנה ואז המילה דרך. מילים נשזרות לעתים זו בזו כמו יוצרות מארג מופלא ומתוכן עולה מנגינה. שימי לב לדרך יש בדרך מתנות עבורך. את ארבעים הדקות הקרובות העברתי בחיוך. העיניים הפכו מרואות למתבוננות. המראות היו משעשים והנעימו את זמני בפקק, מקווה שבהמשך גם אלמד את הקשרם לחיי. סבתא מוליכה פעוט בעגלה, על ראשו כתר שמכסה את עיניו וחיוך גדול על פניו. אבא שהסיע את בנו בתוך הפקק לחוג בכדורגל וניכר על פניו שאל חלומו הוא נוסע. ועוד כהנה וכהנה... הדרך – כמה חשובה היא הדרך – כולנו מדברים על כך בלי סוף אך מעטים מאיתנו זוכים ליהנות ממנה באמת. הגעתי שמחה ומחויכת אל היעד. ראיתי מולי פנים מחייכות והודיתי לבורא עולם על השיעור. עבור כולנו ממתינות מתנות בחיים, הבחירה בידינו תמיד. רגע לפני שתתחיל לה שנה, יש שנה שמבקשת סיום. יש סיום שמרגיש כמו פרידה מאהוב בו מסתכלים לאחור ומשכילים לראות את הטוב למרות התוצאה הסופית. יש סיום שמרגיש כמו תריאטלון שבו אנו ממהרים לעבר היעד הבא בכדי להשיג תוצאה טובה יותר מבלי להתעכב על הדברים שהיו. לעתים יש סיום שבו אנו כל כך מתקשים בפרידה ומבקשים לאחוז בחבל בשתי קצותיו. בתהליכי ריפוי אנו מבקשים להודות. אנו מודים על הלמידה גם המורכבת ביותר, למידה שמאפשרת לנו להתקדם ולדייק את עצמינו ומהותינו. אנו מודים על חוויות, על ריגושים על עוצמות. מודים על מנגנון הכאב שפועל כמגן ושומר על הגוף והנפש. מודים על הזכות לקום בכל בוקר ועל הבחירות שלנו. לאחר ההודיה וההכרה בטוב אפשר לבקש בקשות לשנה החדשה. במקביל לכתיבת הטור שיוצא מליבי ומוגש אליכם, גם אני ביחד איתכם קוראת, למדה, מפנימה וחולמת. מי יתן והשנה הבאה עלינו לטובה תאפשר לכל מה שזרענו לנבוט. מי יתן ומכל נבט יפרח ויעלה הפרח השלם שאמור לפרוח. מי יתן ונדע להעריך ולהודות על כל דבר הקורה בחיינו גם אם אין הטוב שבו נגלה לעינינו באופן מיידי. שנראה את ההשראה הקיימת בחי, בצומח ובדומם. שנכיל את עצמינו, שנאהב את עצמינו, שנעניק לעצמינו ונחוש ראויים לכל הטוב שקיים בעולם ואז מהמקום הנפלא והקסום הזה נעניק לסביבתינו. שתהיה בנו את הסבלנות לעצמינו ולסובבינו בתהליך ושנדע לחיות כל יום ביומו ומתוכו להשאיר זמן במידה הנכונה לתכנון המחר. אמן כן יהי רצון. סופשבוע מהנה מלא בהכלה ובאהבה.


תודה רבה שהקשבתם,

כרמית ברעם,