כל דבר בעתו

כרמית ברעם

קרחון

 קצה גבול היכולת משפט שהתרוצץ במוחי הקודח תרתי משמע הלוך ושוב.

אינני מאמינה בקצה או בגבול ליכולת. מאמינה באפשרויות האינסופיות, כך לפחות אני מהרהרת לי במחשבה. לגוף, כך מסתבר, יש אמירה שונה בעניין.

כשהחום עלה לראשונה, חשבתי שמדובר במשהו רגעי, את כאב הראש פטרתי כ"מיגרנה" ונחתי חצי יום בבית. בבוקר המחרת, כשהייתי מטושטשת, כל שיכולתי לחשוב עליו הוא לסגור ראיון וכמה הגהות, ארוחת צהריים לילדים ואז אני אנוח. ביום שלאחר מכן יוצא עיתון, אין סיכוי שאני חולה.. יום רודף יום והניתוק מתחיל להיווצר. המילים מהדהדות בראשי "קצה גבול היכולת" ואין לי שום רצון לעצור ולהקשיב. אני בעשייה מבורכת שאני אוהבת ונהנית ממנה, אני מוקפת באנשים נפלאים, משלבת שני תחומים אהובים עלי, מה יכול להשתבש?

קצה הקרחון אם את קצה גבול היכולת סרבתי להבין, הגיע קצה הקרחון. המחשבה על כך שיעשעה אותי מאוד. דמיינתי לעצמי את הדמות של הסנאי מ"עידן הקרח" עומד על הקצה בכדי לתפוס את האגוז. לרגע לא עלה בדעתי שמחשבותי הפכו לקומיקס כתוצאה מזה שאני קודחת מחום. אם נעצור לרגע לחשוב על זה יש משהו משעשע ביכולת של המוח לתרגם סיטואציה מלחיצה לסרט מצויר. היה רגע אחד מטריד שבו ראיתי בעיני רוחי את אובדן ההכרה ואת זה שבילוי במיון יוכל להרע לי פי כמה וכמה.

מה יותר פשוט מלעצור הכל ולהקשיב? בשקט בשקט שומעת וחשה בקצב הלמות הלב .. מתחילה להבין, להפנים. יש קצב לדברים יש זמן ועת לכל דבר לעתים מתגלה בעיני רוחנו תמונה רחבה הרבה יותר מכפי שהמציאות יכולה להכיל. זה הקצה - יכולת ההכלה המוגבלת של הגוף. הגבול הזה הוא ההגנה שלנו, של כולנו. בתוך גבולות ההגנה יש מרחב אינסופי בו ניתן ליצור ולצייר ולגדול לאין שיעור. לאט לאט נרגעתי וחום הגוף התאזן. בבוקר לא לקחתי משככים ורצתי לעבודה. עצרתי! אפשרתי לגוף עוד יום של מנוחה. עוד יום להסדיר נשימה, לפנות שאריות של מחשבה ותודעה. להיות צלולה בהוויה.

אין דבר שהוא רחוק מידי או גדול מידי או בלתי אפשרי

כל דבר בעתו


סוף שבוע מלא בשמחה ואהבה


תודה רבה שהקשבתם,

כרמית ברעם,