שוכבים שלובים בן הכרמים,
רוח מערבית שקטה,
באמצע ירח של קיץ.
לבנה מלאה מאירה, בליל אוהבים
מקדשת ומזווגת זיווגים.
זוכר, עת פסענו במשעול, אני לצידה
מקיימים הבטחתנו, ממלאים עולמנו,
ימים עקלקלים בדרך מלאה מהמורות,
רגעי אושר מהולים בדמעה,
משם נקצור ונאסוף עמלנו.
זכרתי לך חסד, לכתך אחרי ביום אפור,
בעיניים עצומות ולב פתוח,
בונים את מבצרנו ומחזקים יסודות אהבתנו.
ידעת את צפונותיי ובקשת למלא מאוויי
עטפת אותי בחיוכך ומחלת על כבודך
כדי לממש אהבתך.
אביר עולמך קורע להודות,
להישבע לממלכתך,
להצהיר אהבתי,
להוקיר עמדתי,
להבטיח שיבוא יום,
את ארמונך אביא לך על כפיים
ויחד נזכור את ירושלים.
