כרמית ברעם
זה בסך הכל וירוס. אני אומרת לעצמי ומתבוננת בילדתי בת ה 7.5 ששוכבת לה תשושה כל כך. אני לוקחת נשימה עמוקה, מתחברת לאנרגיית הריפוי שבלב ולבורא ומניחה עליה ידיים.
הגוף הקטן והאהוב שלה בסטרס, הלב דופק במהירות ואני מרגישה עכירות פנימית. זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה ככה. אני מדברת אליה ושואלת: "מה את צריכה? מה יתן לך הקלה? מה יעשה טוב עכשיו?"
"רק תהיי לידי אמא. תחזיקי לי את היד." אני מעבירה את הלילה צמודה אליה מתפללת שהחום כבר ירד, שהתרופה, הטיפול, החומץ שמשהו כבר יעזור. האמונה שלי בבורא חזקה כל כך, האמונה שלי בריפוי חזקה כל כך ולפתע מכרסם בתוכי הספק: אולי יש כאן משהו רציני יותר? מאין אני סומכת כל כך? החום שוב עולה. אני מתבוננת בה ושואלת: "מה את צריכה?" היא משיבה לי: "מים. לא חמים, חדשים." היא קטנטנה אבל יודעת. היא מרגישה את הגוף שלה. אני נענית לבקשתה ושואלת: "רוצה עכשיו אמבטיה?" היא משיבה שעכשיו כן. כל כולי איתה. אני אמא לשלושה- יש לי נסיון מהעבר, אבל היא חדשה לי, אני קשובה אליה לומדת להכיר אותה. אני גם מטפלת- שואלת מה הצורך, לא מניחה הנחות, לא יודעת כלום, תמיד שואלת מה נכון עכשיו? המים עזרו והרגיעו. היא ישנה טוב ואז שוב עלה החום. נזכרתי שרופא ילדים שהוא גם הומאופת קלאסי אמר לי פעם: לפעמים יש להם צורך לעבור דרך חום, אחר כך מגיעה קפיצת גדילה. בזמנו היה לי קשה לקבל את האמירה או להבין אותה. רציתי שילדיי יהיו בריאים! תמיד ולעולם! אין משאלה נאיבית מזו. היום אני מבינה את הביטוי הנוסף של המחלה. אני משתדלת לאפשר לגדולים לקחת יום חופש למנוחה כאשר מזהה חוסר איזון שעלול לייצר מחלה. לא תמיד אני מצליחה לעשות זאת בזמן - אני סולחת לעצמי על כך ומבקשת מהם להיות קשובים. כל פעם קצת, מתקדמים עוד קצת. הסביבה בה הם נמצאים בלימודים, בחוגים, היא סביבה אינטנסיבית מאוד ויש בה המון התרחשויות. עצירה יזומה לקבל מעט שקט לאיזון פנימי הכרחית עבורם בדיוק כפי שהכרחית עבורי. אני נזכרת שוב באמירה של הרופא על החום ועל כך שצריכה לבדוק את החיוניות שלה כשהיא עם חום כדי שחס וחלילה לא תתייבש או שיגרם נזק. מבט אחד בעיניים מראה לי שההתמודדות לא פשוטה. הגוף הקטן מתמודד עם וירוס רציני ואולי עם חיידק. נורופן, אקמולי או חומץ לא יכולים להתמודד עם חיידק. אני אומרת לה לדבר עם הגוף פנימה להתחזק. היא עונה בקול חלוש שהיא לא יכולה. קבעתי תור בדחיפות.
לאחר בדיקה של הרופאה- אין דלקת, לפחות לא כזו שרואים כרגע. "יש וירוס עכשיו של שלושה ימים", היא מעדכנת. התחושה שלי היא שזה וירוס מאוד מטלטל. היא ממשיכה ואומרת – "אם עד יום ראשון לא תהיה הטבה ממשית נשקול את המשך הטיפול."
אני זוכרת היטב בליבי ובגופי שדאגה היא אנרגיה מחלישה כל כך. מתבוננת בדאגה שמאיימת להשתלט עלי ומבקשת לי תקווה. אני סומכת על דבריה. סומכת על בורא עולם. סומכת על הנשמה הגדולה בגוף הקטנטן.
בריאות שלמה בגוף ובנפש סופשבוע, מהנה מלא בהכלה ובאהבה.
תודה רבה שהקשבתם,
כרמית ברעם,
