כרמית ברעם
סיסמאות מופיעות מכל עבר על כך ש"אחרי החגים כבר כאן" ו"עכשיו זה הזמן לחזור לשיגרה" וכל מה שעובר לי בראש זה – באמת?! שוב אנחנו מתכוונים להפיל את עצמינו לפח הזה? שוב לתרץ תירוצים? הרי הסופגניות של חנוכה יוצאות להרצה ראשונית כבר בעוד שבועיים.
איך נחיה בשלום עם ההתנהלות שלנו בכל יום? בחג, בשבת, בימי הולדת, באירועים ובכלל?
אני מודה שהשאלה הזאת מתגלגלת אצלי בראש במשך שבועות. אני אמנם נמצאת בתהליך של תזונה נכונה ואורח חיים בריא ובמשך רוב הזמן שלמה עם בחירותי, אבל עדיין ההתעסקות היומיומית בתזונה, בכושר, ב wellbeing מטרידה גם אותי. הקושי העכשווי שלי הוא במציאת פעילות גופנית שאשמח להתמיד בה. כששאלה מסתובבת בתוכי במשך זמן מה, אני יודעת שהתשובה גם היא נמצאת שם ורק מחכה לרגע של שקט כדי להישמע. תשובה יכולה להיות מורכבת מכמה "סימנים בדרך". ככל שאנחנו קשובים יותר לסביבתנו, נבחין בסימנים האלה ונוכל לקבל את הכיוון הנכון והמדויק ביותר. בזמן האחרון אני מבחינה שהתשובות מגיעות מאנשים שהופכים להיות מקור להשראה עבורי. את מוטי קלינגר הכרתי לפני 3 שנים. הוא היה מראשוני המטופלים המקצוענים שהתחלנו ללוות. מהרגע הראשון היה ברור שמדובר באדם יוצא דופן שמציב לעצמו יעדים ומשיג אותם, מנהל את זמנו ומתייחס לדברים בצורה מקצועית ובהקשבה מירבית. יוצא דופן אני אומרת משום שאם מבחינתי לעלות לחדר הכושר מתגלה כמשימה כמעט בלתי אפשרית, אצלו לחצות את "שביל ישראל" בריצה (1035 ק"מ במשך 21 יום ברציפות!) – אפשרי ועוד איך. השבוע נפגשנו במקרה כשהיה בין אימונים. חשבתי על החיוניות הזאת שקורנת ממנו וים של אמביציה. סיקרן אותי לדעת איזו תחושה עוברת בגוף כשרצים כל כך הרבה. מה באמת קורה שם מעבר לרמה הפיזיולוגית של כושר גופני. התשובה שקיבלתי הייתה מעניינת. לדבריו מסתבר שבתוך השקט הזה בריצה יש חיבור פנימי שגורם לתחושת אחדות והתרוממות רוח שמתקבלת כשמתרגלים מדיטציה. ההישגיות ו"קו הסיום" הם לא העיקר, גם כאן נותנים התייחסות לדרך. באותו הרגע חשתי שאלפי נקודות קטנות התחברו להן יחדיו. הבנתי שחדר הכושר הוא לא העניין. בדיוק כמו עם הטיפולים, עלי למצוא מה שנכון עבורי בהתאמה אישית. ברגע שאמצא את הפעילות הגופנית שתוכל לייצר אצלי שילוב מופלא כזה כמו שמוטי תיאר, אדע שתהיה זו פעילות שאשמח להתמיד בה. מבטיחה לעדכן בהמשך ... עוד רגע אחד באותו עניין. הייחוד של כל אחד מאיתנו הוא בנבדלות. תודה לאל שלא ברא אותנו העתקים אחד של השני, אלא גיוון וערבב ויצר יחידים במינם. לכן, בכדי "לחיות בשלום" עם עצמינו ועם בחירותינו מוטב שנסכים להיות שלמים עם היותנו, עם ההוויה שהיא הגרעין המצוי בלב ליבו של כל אחד מאיתנו. לאחד טוב לרוץ, לאחר לשחות, האחד צמחוני, האחר מתענג על ארוחות בשר. אין נכון או לא נכון, טוב או רע – יש את הקיים שמתאים לנו בדיוק. כשנקבל החלטות של התנהלות יום יומית מהמקום השלם הזה תהיה בנו שמחה. כבר דיברנו רבות על כך שמשקלה של האשמה רב יותר ממשקלה של פרוסת עוגה. ולגבי הסופגניות הקטנטנות שבקרוב תופענה בכל מאפיה וסופרמרקט... אין לי מושג איך אתנהל מולן. מקווה שעד אז אעשה שלום עם המקום שבכלל מהרהר בהן..
שנאכל, נחיה, נהנה ונשמח עם ההחלטות שקיבלנו. סופשבוע מהנה מלא בהכלה ובאהבה.
תודה רבה שהקשבתם,
כרמית ברעם,
