האדם כעץ משול
אמיר שצמרתו נטועה בעננים.
ענפיו שלוחות אל רוחות השמיים,
פרחיו ריחם נישא לכל עבר,
הנצו פירות מתוקים,
חובקים עבות עמוק של אהבה,
ונצר למרגלותיו יפציע.
יש אילנות כמלים בכל יום שעובר
פֻּארָה שדופים, יבשים,
אין בהם טעם ולא פרי.
נְטִישָׁה על אדמה חרוכה
נכרתו ממנו הפכו זרד לבהמות.
נטעו הוא באדמה טובה?
חוטר אמיד יעמיד בתוכו
עֳפִי יעמוד איתן בסערה זועמת
ובשמש לוהטת בצל ענפיו נוכל לכסות
ישקוהו מים בזמנו, יציץ ויפרח.
שְׁלוּחָה ישלח לחיותו,
המשתרגים ונאחזים זה בזה.
האדם כעץ משול
תבנית נוף מולדתו.
עמירס
