רגע בעצב

חיבוק עצוב

המלקוש שטף את האוויר,

האדמה לא יכלה לגמוע.

אני עטוף קור אחרון,

בוהה בזיכרונות,

בחיוך של אנשים,

בעבר שהיה שזור,

בכאלה שנתנו פירות,

שמחים בחלקם.

יושב מתחת לאור לבן,

מואר,

בעצב שאופף כל פינה.

זמן שאולי אבד,

על זה שלא יחזור.

אמון שהופר.

מימוש,

שם לא הנצו ניצנים.

פחד,

חובק בי.

דממה ריקה מתוכן

מצפה לעתיד רועש.

להשאיר חותם

לצמוח משורש,

לזרוע ולקצור.

עמירס