שנים ישבתי,
פרי בשל על עץ נטוע, מחכה לה שתקטוף אותי לתוכה, ובנגיסת תאווה יצא נסיך בעיבורה.
אביב בחלומותיי וסתו בעצמותי .
תוכי קיץ לוהט וגופי חורף עוטף. כל אהבותיי השאירו בי סימן, למדתי להמשיך עם הכאב לאהוב הצלקות, רסיסי לילה.
לחשוב על הטוב שהיה, לדמיין את זה שיבוא. להמשיך לדעת אותך, את המפתח ללב סגור התיקון לכל הטעויות .
ברצף הזיכרונות שובצו חוויות סיפור חיים של עליות ומורדות תוכי רצוף אהבה מכל הבנות כולן. את זכרם נשאתי על כפיי הם שעצבו את דמותי הנשקפת. נשאו את רדדי מעלי, חברי תמכו,
עזרו,
היו משענת ליום זעם.
עמירס
